ארכיון הרשומות עם התג "נתן אלתרמן"

כפי שציינתי כבר בפוסט קודם, מותו של נתן אלתרמן ב-28 במרץ 1970 היווה עבור בתו תרצה אתר משבר גדול. ביום העצמאות הסמוך למותו עלה על במת "פסטיבל הזמר והפזמון" חייל צעיר בשם שלמה ארצי וזכה במקום ראשון עם השיר "פתאום עכשיו, פתאום היום" אותו כתבה תרצה אתר. תרצה לא נכחה בפסטיבל עקב האבל שהאפיל על שמחת הצלחת השיר.

לפסטיבל הזמר חזרה בשנת 1973 עם השיר "שיר לערב חג" אותו ביצעה מירי אלוני. בשיר זה תיארה תרצה את תחושותיה באותו ערב חג עצמאות, את השמחה, החוגגים והזיקוקים שבחוץ, בתל אביב החוגגת שאביה כל כך אהב, אל מול החלל העמוק שנפער בחייה.  את שני השירים הלחין יעקב הולנדר.

שיר לערב חג

כבר ערב,
האופק אדום ויגע,
אתה בוודאי לא יודע,
אתה בוודאי לא שומע,
שהערב
ערב חג. 

כבר ערב,
העיר אורותיה הדליקה,
צמרות אשליה הסמיקה,
כן, חג יש בעיר ואני כאן
מחכה
לצעדך.

עיר חמה ושוקקת
ריבועי זהביה מדלקת
ולפתע צמרותיה שמטה
כי אתה
לא איתה.

שוב ערב,
סביב זיקוקים וירח
שטים על העיר ושמיה,
אולי רק אתה היודע
מה קרה כאן
ומתי…

כן, ערב
שיכור משמחה ומבכי
וכל נשמתי רק אליך
לדעת שאלה חייך
שעודך…
שאולי…

עיר חמה ושוקקת…

כבר לילה,
העיר נרדמה על בניה,
בקרן ירח דומע
תלוי על כלונס מתנועע,
נהם רוח
רחש חול.

כן, לילה,
השקט עגול ורוגע,
שלם ועמוק ויודע
את כל הדברים , כי עיניה
של העיר
אומרות הכל.

והעיר השותקת
לכבודך כוכביה מדלקת,
איזה שקט
איזו עיר
עצובה.

עיר חמה ושוקקת…

 


(פוסטים נוספים שהועלו בשבוע תרצה אתר-

יום ראשון – "שיר משמר" שכתב אלתרמן בדאגה לבתו ו"שיר הנשמרת" שכתבה לו בתו כסוג של תשובה.

יום שני – "בלדה לאשה" ושיר נוסף שנכתבו חודש לפני מותה של תראה אתר והשיר של סילוויה פלאת שהשפיע על שירים אלה.

יום רביעי – "גשם הקשב לנשים" ו"ושום סלע"

יום חמישי – "כשתגדלי תביני", קישור לסיפור קצר ושובר לב שנמצא בעזבונה ו"הרחובות נמים כל כך בשקט" שהלחינו ומבצעים נתן סלור ויסמין אבן. נתן סלור הוא בנה של תרצה אתר שמופיע גם בסיפור הקצר.

יום שישי – שלושה שירים מאוד יפים – "אהבה יומיומית", "עיר עצובה" ו"מערבה מכאן".

יום שבת – לסיום אופטימי שיר ילדים מקסים – "שבת בבוקר".)

בימים אלה אני קורא את ספר פרקי הפרוזה "פתאום כבו כל האורות" מאת תרצה אתר, שמכיל קטעים שנמצאו לאחר מותה. תמיד אהבתי את שיריה, אבל ספר זה חדר לליבי בעוצמה כה חזקה שהחלטתי להקדיש את הימים הקרובים לשיריה.

היום אעלה שני שירים שמתכתבים זה עם זה.

בין תרצה אתר לאביה נתן אלתרמן שררו יחסים קרובים מאוד. לאחר שירותה הצבאי נסעה אתר לניו יורק עם בעלה הראשון עודד קוטלר ללמוד משחק. כאשר אביה הגיע לביקור הוא מצא את בתו במצב של מצוקה נפשית (שכלל גם נסיון התאבדות). כאשר חזר נסער לארץ כתב לה את שירו המפורסם "שיר משמר".

אלתרמן נפטר בשנת 1970, כאשר תרצה היתה בת 29. לפי הדברים שקראתי עליה, מאורע זה השפיע עליה בצורה קשה מאוד ממנו לא השתחררה עד מותה. לבנה שנולד לאחר מות אביה קראה נתן.

בשנת 77, כשהיא בת 36, נפלה אל מותה מחלון דירתה שבקומה ה-6. השמועות על התאבדות נפוצו (עקב שמועות העבר ובהתבסס על שיריה) אך המשפחה טענה כי מדובר בתאונה מצערת. תרצה היתה מעורבת בתאונת דרכים כמה ימים לפני וקיבלה תרופות הגורמות לטישטוש. כאשר התכופפה מהחלון איבדה שיווי משקל ונפלה. אמה, שחקנית התאטרון רחל מרקוס, שהכירה בקשר הקרוב והמיוחד בין אתר לאביה ויתרה על מקומה בחלקת הקבר לצד אלתרמן, ותרצה אתר נקברה לצד אביה.

השיר היומי של הבלוב הוא בעצם שני שירים. הראשון – "שיר משמר" שכתב אלתרמן לבתו. השני, "שיר הנשמרת" הוא שיר תשובה שנכתב על ידי תרצה אתר.

שיר משמר
חוה אלברשטיין
מילים: נתן אלתרמן
לחן: סשה ארגוב

שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך
שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,
מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך,
מאבן קלע, מסכין, מציפורניים
שמרי נפשך מן השורף, מן החותך
מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים
מן הדומם, מן המחכה והמושך
והממית כמי באר ואש כיריים
נפשך שמרי ובינתך שער ראשך
עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך.

זה ערב קיץ לכאורה, זה לכאורה
רק ערב קיץ טוב, ידוע וישן,
שבא לחסד ולרחמים, לא למורא
ולא לרחש חשדות ודבר אשם,
שבא עם ריח תבשילים ועם מנורה
אשר תאיר עד עם ננוח ונישן.
רק ערב קיץ חם וטוב הוא לכאורה,
רק ערב קיץ חם שבא לא למורא.

הנה הרוח יד שולחת ובלי רחש
פתאום חלון לאט נפתח בחשכה
אמרי מדוע את צוחקת כמו פחד
אמרי מדוע את קופאת כמו שמחה!
אמרי מדוע העולם כה זר עדין
ואש ומים מביטים בו מכל צד!
אמרי מדוע בו מפרפרים חייך
כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד!
אמרי מדוע זה את מעוף ורעד רב
כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב!

זה ערב קיץ לכאורה…

שמרי נפשך העייפה, שמרי נפשך
שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,
שער ראשך, עורך שמרי, שמרי יופייך,
שמרי ליבך הטוב, אמציהו בידיך.

שיר הנשמרת
נורית גלרון
מילים: תרצה אתר
לחן: נפתלי אלטר

השמיים רצים רצים רצים
בתריסים כל מיני עיגולים נוצצים
כל מיני דברים נעשים
יותר ויותר סמוכים.
אני נזהרת מדברים נופלים
מאש, מרוח, משירים
בתריסים כל מיני רוחות מכים
כל מיני עופות מדברים

אבל אני שומרת את נפשי מהם
וגם איני בוכה
אני זוכרת שביקשת שאהיה ברוכה
אני ברוכה, אני ברוכה.

השמיים רצים
הם אינם נוגעים בשיער ראשי שלך
הם אינם מתקרבים אפילו לרוח שבאה אלי ממך
השמיים רצים למקום אחר
והרוח סביבנו טבעת שקופה,
כמו בערב שרב אנחנו ירח,
הרוח סביבנו עבר

(פוסטים נוספים שהועלו בשבוע תרצה אתר-

יום שני – "בלדה לאשה" ושיר נוסף שנכתבו חודש לפני מותה של תראה אתר והשיר של סילוויה פלאת שהשפיע על שירים אלה.

יום שלישי – "פתאום עכשיו, פתאום היום" ו"שיר לערב חג" – הלהיט הגדול והשיר שנכתב לזכר אביה. שניהם מפסטיבלי הזמר.

יום רביעי – "גשם הקשב לנשים" ו"ושום סלע"

יום חמישי – "כשתגדלי תביני", קישור לסיפור קצר ושובר לב שנמצא בעזבונה ו"הרחובות נמים כל כך בשקט" שהלחינו ומבצעים נתן סלור ויסמין אבן. נתן סלור הוא בנה של תרצה אתר שמופיע גם בסיפור הקצר.

יום שישי – שלושה שירים מאוד יפים – "אהבה יומיומית", "עיר עצובה" ו"מערבה מכאן".

יום שבת – לסיום אופטימי שיר ילדים מקסים – "שבת בבוקר".)

בשנת 42, כתגובה על המתרחש באירופה, כתב נתן אלתרמן בטורו השבועי בעיתון את "מכתבו של מנחם מנדל". הוא לקח את דמויותיו הידועות והאהובות כל כך של שלום עליכם, דמויות שסימלו תרבות יהודית שלמה ודרכם הציג את גורל יהודי אירופה ואת סופה המר של העיירה היהודית וכל מה שסימלה.

בשנת 73, לאחר מלחמת יום כיפור, הוציא שלמה ארצי את אלבומו המצוין "לכל החברים מהמסע מים אל ים". אלבום זה התגבש במהלך ההופעות בהם הופיע מול חיילים בכל חור אפשרי במהלך החודשים שלאחר המלחמה. האלבום התעסק בפירוק שחוותה החברה הישראלית, במה שהיה וכבר לא יהיה, בשינוי ובתקווה לעתיד נורמלי. אחד השירים באלבום היה שירו של אלתרמן. ארצי הלחין וביצע. ההקשר היה מצמרר. גם הביצוע. הקול סדוק, מנסה לא לפרוץ בבכי.

למה נזכרתי בו?

כי כשאני שואל את עצמי מאיפה באנו ולאן אנו הולכים, אני משתתק ומתמלא בעצב רב.

*********************

שיינה שיינדל שלי, זוגתי היפה,
בין עבים הלבנה נוגהת.
שיינה שיינדל שלי, דרך ליל וסופה,
בראשי החולם את נוגעת.

בקפוטה שלי רוח ליל ממרט
ושמוט כובעי עלי עורף ממצח,
כך הלכתי חיים כך שוכב אני מת.
כי דמותי, כך אומרים, היא בת נצח.

שיינה שיינדל שלי, יורד שלג לבן,
אין אדם, כולם תמו, הביני.
טוביה מת, ומת מוטל בן פייסי החזן,
מת האיש היקר, הדוד פיני.

וגם טופ'לה נח, טו טו ריטו התם
נח פעוט ומחייך עד מוות,
נצחיים הם שחוקו ובכיו של העם,
כי טופ'לה הוא בן אלמוות.

והלילה היה משריפות חכלילי
ואני צוואה לך ניסחתי,
על איגרת קטנה, שיינה שיינדל שלי,
וברור כי עיקר שכחתי.

העיקר לך רציתי תודה להגיד,
שהיית לי בת זוג סבלנית ומכפרת,
שיינה שיינדל, שיחקנו קומדיה נצחית,
אך גמרנו אחרת, אחרת.

שיינה שיינדל שלי, דרך ליל וסופה,
בראשי ההרוג את נוגעת.
שיינה שיינדל שלי, זוגתי היפה
בין עבים הלבנה נוגהת.

("מכתבו של מנחם מנדל", נתן אלתרמן, "דבר", 4.3.1942)