ארכיון רשומות מהקטגוריה "טלוויזיה"‏

בפראפרזה על דבריו של אלמר פאד – זו עונת הזומבים,
רק חבל שהעונה של "המתים המהלכים" שהתחילה את שידורה אמש לא טובה ומקורית כמו להקת "הזומבים".

מוקדש לכל מי שאוהבים את הטלוויזיה שלהם נשכנית.

פעם, לפני מה שנדמה כמו נצח (יעני, 4-5 שנים) המייטי בוש היו הדבר הכי מרענן בשטח.
תוכנית הטלוויזיה שלהם הייתה שילוב של סיפורי אגדה עם מוזיקה מטומטמת וצבעוניות ממסטלת בהנהגתם של שני טמבלים עם תעודות.
מאז הם הספיקו לאבד את זה לחלוטין, למכור את אומנותם לשטן בעבור הצלחה מינורית ולייצר קשקוש מלאכותי חסר נשמה, אבל לרגע קל באותן שנים זה היה קסם טהור.

השיר היומי, love Games, מפרק המופת The legend of old Greg (עונה 2, פרק 5), היא דוגמא מובהקת לסוד נשמתם של הבוש – שני גברים בגילאי ה-30 לחייהם שלא מתביישים להתחבר לצד הממש אידיוטי של עצמם, לצבוע עצמם ירוק, להדביק על הראש אצות מפלסטיק וללבוש חצאית טוטו, לקפצץ ולשיר ולחגוג את מה שהם רואים כמשמעות החיים:
החופש לשחזר את חדוות הילדות האבודה – כשמצאנו קסם בכל דבר ויכולנו להיות כל דבר.
וזו, מבחינתי לפחות, היא רוח פורים האמיתית.

חג שמח!

נכון. יש סכנה שאם תשמעו עוד פעם אחת את השם ריקי ג'רוויס תעזבו את הבלוב ולא תחזרו יותר לעולם, אבל אני נשבע לכם שיש סיבה טובה לכך. אפילו שתיים.

הראשונה – לפני כמה ימים בחורה בשם דניאלה עשתה מעשה נפלא והשאירה כתגובה לשירו של דייויד ברנט לינק לשיר של צמד בשם Seona Dancing. התחלתי לצפות בו ואת מי גיליתי לתדהמתי כסולן של אותו הרכב משובח? בחור צעיר (טוב, בכל זאת מדובר בשנת 84) בשם ריקי ג'רוויס.

הקליפ והשיר הנפלא הזה מילא את ליבי בשמחה והחלטתי כי חובת השיתוף מוטלת עליי.

הסיבה השנייה היא מפגש הפסגה המפומפם בין מייקל סקוט לדייויד ברנט. המפגש שהתרחש בפרק האחרון של "המשרד" האמריקאי ארך דקה והתרחש בפתיחת הפרק, בנפרד משאר ההתרחשות. אני מניח שזה היה משהו כזה – ריקי בעיר לכבוד הגלובוס. הוא יצר רעש ובאזז. זה יקח לנו 2 דקות לכתוב + 2 לצלם. מעולה.

יכול להיות שאני טועה ושהם ישבו שעות וחשבו מתי יהיה הרגע המתאים לערוך מפגש פסגה.

ועדיין זה היה מפגש מחמם לב שיותר מכל גרם לי לגעגוע לדמות המגעילה הכי מקסימה בטלויזיה.

Kings Of Leon – Use Somebody

פורסם: ינואר 27, 2011 מאת Nathalie Dobrzan בנושא טלוויזיה, לועזי
תגים: , , ,

הבלוב היום קצת חצוי. מצד אחד הוא לא משתגע על קינגס אוף ליאון, להקה נחמדה ודי מונוטונית שמוצאת את עצמה מוערכת יתר על המידה.
מצד שני, חלק מהבלוב ממש שונא את Glee ועכשיו יש מלחמת עולם בין הקינגים לבין היוצר של מה-שמתקרא-מיוזיקל-טלוויזיוני-למרות-שלא-נטרח-לכתוב-עבורו-אף-שיר-מקורי.

למי שלא בקיא בדרמה, הנה תקציר.
יוצר Glee ריאן מרפי השתלח אתמול בלהקה משום שזו לא אישרה את שימוש השיר המצורף כאן מטה בפסקול הסדרה.

,F— you, Kings of Leon" אמר בריאיון להוליווד ריפורטר.
"They're self-centered assholes, and they missed the big picture,
They missed that a 7-year-old kid can see someone close to their age singing a Kings of Leon song,
which will maybe make them want to join a glee club or pick up a musical instrument."

מרפי מצדו רק רוצה לחנך לאהבת מוזיקה. הצדיק.
כיצד מעיזה להקה לטעון זכויות על שיריה שלה ולהחליט היכן יושמעו והאם לאפשר או לא טביחתם בגרסאות כיסוי?!  החוצפה!
ובכן ילדים, הנה שיעור האזנה #1: כך נשמע אדם במהלכו של אגו טריפ מטורף.

והבלוב בחר כבר את הצד המועדף עליו. עדיף לא לעשות לנו את זה, מאשר לעשות לנו רפלקס הקאה.

היום אני פותחת את הבוקר עם השיר הפותח את המוזיקל של באפי.
למה? כי  היום (טוב, אתמול. אבל בסאנידייל, קליפורניה, עדיין ה-19)  באפי בת 30 והיא עודנה חיה ובועטת.

השירונצ'יק הזה הוא כנראה האהוב עליי ביצירת המופת הטלוויזיונית הזו (אוקיי, בתיקו עם give me something to sing about), משום שהוא בכזו קלילות ואלגנטיות נוגע במשהו כל כך עמוק ועצוב אצל הדמות ואצל כ-98% מהצופים.
מי מאיתנו לא מרגישים על אוטומט? (או על ניוטרל בירידה?) כמה מאיתנו לא חוששים מקיפאון רגשי?
ובאפי, כמו באפי, עם המשמעויות הכפולות, המטאפורות הויזואליות וההומור המחוצף, השנון, הקורץ, עוסקת  בנקודה הזו באופן שחומץ את הלב ומחמם אותו בבת אחת.

הו, באפי, תחזרי. נוכל לנסוע למעלה הגבעה ולהוריד את הארםברקס ביחד!

David Brent – If You Don't Know Me By Now

פורסם: ינואר 18, 2011 מאת גיא ברמן מכליס בנושא טלוויזיה, לועזי
תגים: , ,

אם היתה סיבה אחת טובה לקיים את הדבר הזה שנקרא טקס פרסי גלובוס הזהב, היתה זו הזכות לראות שוב את ריקי ג'רוויס בשיאו. הדרך בא השתדל להעליב או לפחות להשתעשע עם כל מי שהתאפשר, הראתה פעם נוספת למה הוא הפך לאליל שהוא.

מבחינתי, גם אם לעולם הוא לא יעשה יותר שום דבר ראוי, הוא עדיין יזכר כמי שיצר את אחת התוכניות הגדולות ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה בעולמינו ובגלקסיות רחוקות רחוקות.
"המשרד" הבריטי הוא יצירת מופת שמעטים מדי מכירים.
זו סדרה שדורשת מאמץ,  אבל מי שמוכן להשקיע אותו יקבל את החוויה הכי מצחיקה/מרגשת/עצובה שהוא חווה בחייו.
עברו כבר מספר שנים מאז הסתיים פרק הכריסטמס הכפול ועדיין לא קמה לה (מבחינתי) מתחרה בז'אנר.

את הסדרה כתבו וביימו ריקי וסטפן מרצ'נט ולמי שלא יודע היא סובבת סביב חיי העובדים במשרד למוצרי נייר בעיר נידחת באנגליה. ריקי ג'רוויס מגלם את הבוס ויוצר את אחת הדמויות הגדולות ביותר שנראו על המסך הקטן (בתקופה שראיתי את הסדרה היתה לי טלוויזיה 21 אינץ).

אז עשו את המאמץ. בהיותה כל כך קצרה בסך הכל תפסידו 7 וחצי שעות מחייכם. בזבזתם הרבה יותר מזה על סדרות לא ראויות.

והנה האיש והאגדה, דייוד ברנט, הבוס הטוב בעולם בקליפ שהוציא לפני שהפך למנהל הסניף של וורנהם הוג.

Los Cuates De Sinaloa – Negro y Azul

פורסם: דצמבר 31, 2010 מאת גיא ברמן מכליס בנושא טלוויזיה, לועזי
תגים: , ,

העונה השלישית של "שובר שורות" היא העונה הטובה ביותר (עד כה) של אחת מסדרות הדרמה הטובות ביותר שיצאו אי פעם (לדעתי כמובן). אני חושב שזה מצדיק עוד שיר.

אז בלי הרבה הסברים – שיר זה מתחיל את אחד הפרקים בעונה השנייה והוא מהלל את הייזנברג. אם אתם שואלים את עצמכם מי זה הייזנברג, סימן שלא ראיתם עדיין את "שובר שורות" ואני מקנא בכם.

אם אתם יודעים מי זה, וודאי תחייכו למראה הקליפ הנפלא הזה.

Quartetto Cetra – Crapa Pelada

פורסם: דצמבר 30, 2010 מאת Nathalie Dobrzan בנושא טלוויזיה, לועזי
תגים: , , ,

השיר היומי מוקדש לסדרת השנה שלי -איפה את, לא רואים אותך?

ל-Breaking Bad הנפלאה יש פסקול אקלקטי ומצוין במיוחד שכולל מבחר שירי רוק, בוסה נובה והיפהופ חזקים ויש לה כמה הבלחות נידחות כמו השיר המענג הזה, שמי שראה את הסצינה איתו עדיין מלקק את הפצעים.

אוקיי, נכון שאמור להיות רק שיר אחד, אבל בשם הדגמת המגוון ויאללה, זריז, הנה הסיקוונס הראשון שגרם לי להתלהב מהפסקול ולהתאהב סופית בסדרה. "Uh" של  Fujiya & Miyagi.
הליקופטר, ביטץ'!

Nina Simone – Sinnerman

פורסם: דצמבר 25, 2010 מאת Nathalie Dobrzan בנושא טלוויזיה, לועזי
תגים: , , ,

יש שירים שאת מכירה כל חייך, אבל באיזה מקרה את שומעת אותם איפשהו ופתאום הכול מתחבר והם הופכים להיות מסתם שיר שחיבבת לאחד השירים האהובים עלייך.
את נינה סימון היטב הכרתי כל ילדותי מהוריי, שהתעקשו לשים בבית כל שבת החל מ-7:00 בבוקר מוזיקה קלאסית או ג'ז בקולי קולות. זו הייתה דרכם הלא אלגנטית בעליל להטמיע בי אהבת מוזיקה ובה בעת למנוע ממני לבלות את השבת בשינה. יש שיאמרו שזו אכזריות, אך יש מי שיאמרו שזו אכזריות לשמה.
רק כאשר נתקלתי בשיר בפרק של "רצח מאדום לשחור", ב-1998, במהלך מונטאז' ארוך של חיפושים ומעצרים, שממש התאהבתי בו מכף רגל ועד אוזן.
אולי זו הייתה אהבתי לסדרה המדהימה ההיא, אולי הקונטקסט האיר לי את השיר באופן שונה, אולי הייתי צריכה להתרחק מהשעה 7:00, מי יודע?

אחרי "רצח מאדום לשחור" השיר צוטט באינספור סרטים, סדרות ופרסומות, שלא לדבר על גרסאות כיסוי ורמיקסים מרגיזים יותר או פחות, אבל זה לא הצליח לחבל לי באהבה.
הקצב המסחרר שלו עם הקול הקורע שלה הופכים את השיר הזה לנשגב, וזה לא מעט בשביל אתאיסטית כופרת וחוטאת שכמוני.